במשך 15 שנים ניסיתי כל דיאטה אפשרית. הייתי יורדת 3-4 ק"ג ואז חוזרת למשקל ההתחלתי ואף יותר. הגעתי לתוכנית 'שובר משקל' במשקל של 86 ק"ג, עם בטן וירכיים שסירבו להצטמצם למרות אימוני הכושר. החלק המדהים בשיטה היה שהשינוי התחיל בראש, לא באוכל. כבר בשבוע השני הרגשתי שהכפייתיות לפחמימות ומתוקים פשוט נעלמה. אחרי 3 חודשים הורדתי 11 ק"ג, ולאחר חצי שנה הגעתי ל-68 ק"ג – משקל שלא הייתי בו מאז הלידה הראשונה! היום, שנה אחרי, אני עדיין באותו משקל, בלי להילחם או להרגיש מוגבלת. המשפט שאני אומרת לכולם: 'זו הפעם הראשונה שהגוף שלי עובד איתי, לא נגדי.

ההתמודדות עם תקופת טרום-המעבר הייתה סיוט מבחינת המשקל שלי. תוך שנתיים עליתי כמעט 12 ק"ג, בעיקר באזור הבטן והמותניים. הורמונים, אמרו לי, אין מה לעשות. כשהגעתי לתוכנית 'שובר משקל', הייתי ספקנית. עברתי כבר יועצי תזונה, ליווי אישי בחדר כושר, אפילו קורס NLP להרזיה. אבל המידע על התמכרות הפחמימות במוח היה עבורי רגע של 'אסימון נופל'. ההבנה שזו לא אשמתי ושיש דרך לשחרור הייתה מטלטלת. אחרי 6 שבועות בתוכנית כבר ירדתי 5 ק"ג, ואחרי 5 חודשים חזרתי למשקל שלפני השינויים ההורמונליים - 9 ק"ג למטה. דווקא בגיל שבו כולם אמרו לי 'תתרגלי למשקל החדש', הוכחתי שאפשר אחרת. השיטה לימדה אותי להקשיב לגוף באמת, לא לדחפים המזויפים של ההתמכרות.

הפרישה הייתה נקודת משבר מבחינתי. מצאתי את עצמי בבית, אוכל מול הטלוויזיה, עולה במשקל. תוך שנה וחצי עליתי 15 ק"ג והגעתי ל-98 ק"ג. ניסיתי דיאטה פליאו, דיאטה ים תיכונית, ואפילו צום לסירוגין. כלום לא החזיק יותר משבועיים-שלושה כי הרגשתי שאני נלחם בעצמי כל הזמן. מה שהפתיע אותי בתוכנית 'שובר משקל' הוא שלא התחילו עם 'מה לאכול ומה לא', אלא עם המוח - איך הוא מתוכנת להתמכר לפחמימות. אחרי 3 שבועות קרה הבלתי ייאמן - יכולתי לעבור ליד עוגיות ולהרגיש אדיש. מעולם לא קרה לי דבר כזה! בחודש הראשון ירדתי 5 ק"ג, ואחרי חצי שנה כבר הייתי 18 ק"ג פחות. היום, שנתיים אחרי, אני במשקל יציב של 76 ק"ג, פעיל, מלא אנרגיה, ולמרבה הפלא - חופשי ממחשבות אובססיביות על אוכל.

הסיפור שלי מתחיל בתסכול אינסופי. כל חיי הייתי בעלת משקל תקין, אך בגיל 45 משהו השתנה. התחלתי לעלות במשקל באופן לא מוסבר. האנרגיה צנחה, ולמרות 3 אימוני כושר בשבוע ואכילה מודעת, המשכתי לעלות. ב-3 שנים עליתי 9 ק"ג, בעיקר באזור הבטן. כשהגעתי לתוכנית 'שובר משקל', הבנתי שהשינויים ההורמונליים גרמו לגוף שלי להגיב אחרת לפחמימות. זה לא היה עניין של 'תאכלי פחות ותתאמני יותר', אלא של שינוי כימי במוח. ההבנה הזו הייתה משחררת. תוך חודשיים ירדתי 3 ק"ג. אחרי חצי שנה - 7 ק"ג. העובדה שהמשקל ירד ונשאר למטה כבר שנה היא ההוכחה שזו לא עוד דיאטה חולפת, אלא שינוי אמיתי. חברות שלי לא מאמינות שאני אוכלת 'אוכל רגיל' ולא חיה על סלטים. האמת היא שאני פשוט משוחררת מהתלות, ולכן הבחירות שלי טבעיות וקלות

כל חיי הייתי בדיאטה. תמיד הצלחתי לרדת 5-6 ק"ג, ואז חזרתי למשקל ההתחלתי בתוספת 'בונוס' של עוד 2-3 ק"ג. ניסיתי הכל – מדיאטה דלת שומן עד צום לסירוגין, אימוני כושר אינטנסיביים ואפילו דיאטה קטוגנית קיצונית. הגעתי לתוכנית 'שובר משקל' במשקל של 89 ק"ג, עם תחושה שזהו, אני נכנעת לגיל. המהפך התחיל כשהבנתי את המנגנון הביוכימי שמתרחש במוח. פתאום הבנתי שזו לא הייתה אשמתי – המוח שלי היה בשבי כימי! אחרי חודש בשיטה ירדתי 4.5 ק"ג, ללא תחושת מאבק. תוך חצי שנה הגעתי ל-73 ק"ג, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי חופשייה מאובססיית האוכל. היום, 14 חודשים אחרי, אני שומרת על 71 ק"ג, וההבדל הגדול הוא בגישה – אני אוכלת מכל דבר, אבל בכמויות סבירות וללא הדחף הכפייתי. השומן העיקש באזור הבטן והמותניים, שלא זז בשום דיאטה קודמת, פשוט נעלם. הבת שלי אמרה לי משפט שאני לא אשכח: 'אמא, סוף סוף את נראית רגועה ליד אוכל'.

אחרי שלוש התקפי לב קלים בגיל 56, הרופא שלי התחנן שארד במשקל. עם 112 ק"ג על משקל של 176 ס"מ, וסוכרת מסוג 2 שהחמירה, ידעתי שאני מסכן את חיי. הבעיה הייתה שכל דיאטה שניסיתי הייתה סיוט – הרגשתי רעב תמידי, חלש, עצבני, ולמרות המאמצים הקיצוניים, לא הצלחתי להוריד יותר מ-3-4 ק"ג לפני שנשברתי. נרשמתי לתוכנית 'שובר משקל' כמוצא אחרון. ההפתעה הגדולה הייתה שלא נדרשתי 'להתאפק' או 'להתגבר' – השיטה הפסיכולוגית שינתה את היחס שלי לאוכל מהשורש. אחרי שבועיים הופתעתי לגלות שהתשוקה העזה לפחמימות וממתקים כמעט נעלמה. הורדתי 7 ק"ג בחודש הראשון, וזה בלי לחוש רעב או מוגבל. ההתקדמות המשיכה, ולאחר 8 חודשים הגעתי ל-87 ק"ג – ירידה של 25 ק"ג! הרופא הופתע מהשיפור בערכי הסוכר והכולסטרול, עד כדי כך שהוריד לי את מינון התרופות. היום, 18 חודשים בתכנית, אני במשקל יציב של 83 ק"ג, אוכל מזון אמיתי (לא מיוחד לדיאטה), הסוכרת מאוזנת, והאנרגיה שלי כמו של גבר בן 40. מה שהכי מפתיע אותי זה שאני יכול לאכול ארוחת חג משפחתית, ליהנות ממנה בלי אשמה, ולמחרת לחזור לאכילה רגילה בלי מאמץ. זה שונה מכל דבר שחוויתי בעבר.